ינואר 2016, מואה, מדבר עוצמתי, בריכה, מדורה, ומסביבה חבורה מיוחדת של 30 מנהלים מכל העולם שמתכנסים פעם ראשונה ביחד בפורום מנהיגות כ"כ רחב, להתחבר, להגדיר ערכים, תמונת עתיד ואת הצירים האסטרטגיים שייקחו אותם אל העתיד הרצוי… אנשים טובים, מדבר יפה, הרבה שמחה ואלכוהול, וגם עבודת עומק משותפת… על פניו, עשינו את הדברים הנכונים… כולל תכנית ליווי המשך יפה…
ספטמבר 18, אוסטריה הקרירה, חופש משפחתי, 4 ילדים מתוקים משחקים בחצר עם העיזים, אני עם קפה ביד, מביט ממרפסת העץ, המכוסה גרניום צבעוני, על המרחבים הירוקים, הסדר, הניקיון וההרים המושלגים ממול. פתאום… אני מקבל טלפון מחבר – רוצים שוב לעשות תהליך אסטרטגי. והמחשבות מתחילות לרוץ… מה עבר עליהם בינתיים…מה הציפיות ממני… והמסע מתחיל מחדש!
אני מגיע למשרדים היפים שלהם והמשפט הראשון שנאמר לי: "רק שתדע שקראנו לך, כי בפעם הקודמת לא הצלחת… לא הצלחנו ליישם את כל האסטרטגיה…" עוד בתהליך ההכנה אני מבין איך מצד אחד ההנהלה הזו הצליחה לעשות מהפך מדהים שאף חברה בתחומה לא עשתה עד היום, ומצד שני לא הושגו כל היעדים האסטרטגיים… וזה כמובן מעלה שאלות –למה הצליחו מה שהצליחו? מה מנע מהם להשיג את כל היעדים? האם תהליך הגדרת היעדים היה שגוי? האם הליווי להמשך היה שגוי? ובעיקר מה נכון לעשות הפעם?
אוקטובר 2018, בוסטון, סתיו. התחלת שלכת בצבעי האש, מתכנסת אותה ההנהלה (הפעם תחילה בפורום מצומצם ובהמשך מורחב), מרכז כנסים צנוע שקט ויפה מחוץ לעיר. מרחבי דשא ואגם שבו הכל משתקף כמו מראה נקיה, עצים בצבעים ירוק, צהוב, אדום, וחדר עבודה שמוכן לקבל אותנו בשיא הכח… מתכנסת ההנהלה המצומצמת להתבונן באומץ בכל הישגיה, בכל הפערים כדי לייצר מחדש את המצפן ה"ניוז" שיעזור לה לנווט בעולם המטורף בו אנחנו חיים.
ככל שעברו הימים לקראת הטיסה לבוסטון (3 ימים אסטרטגיים מנותקים מהמציאות ועסוקים מאוד במציאות ממבט הציפור) אני מרגיש את כובד האחריות שיושבת על כתפי. מצד אחד, אני רק היועץ לתהליך, לא אני מקבל את ההחלטות, ולא אני נושא בנטל היישום שלהן. מצד שני… ההבנה של משמעות המעמד, של בניה נכונה של תהליך שבו הנהלה תקבל את ההחלטות הנכונות על הכיוונים, ועל הדרך- זו כן האחריות שלי… אני לא נרדם בלילה ופתאום אני מבין לעומק יותר מתמיד את פרדוקס סטוקדייל שג'ים קולינס כותב עליו… איך הנהלות בעולם משתנה חייבות להחזיק נקודת מבט כפולה ואף מנוגדת בו זמנית:
מצד אחד –להיות אופטימיים חסרי תקנה… לראות את הטוב בכל מצב, ולדמיין את הטוב ביותר האפשרי… ומצד שני – להסתכל למציאות המרה בעיניים. לא לטייח, לא לבלף, להיות חדים וכואבים למול המציאות. ככל שראיינתי את חברי ההנהלה מראש, הצלחתי כל פעם לראות פיסת מציאות קצת אחרת. מדהים איך אנשים שונים רואים אחרת את אותה המציאות, ואני מבין כמה קריטי להנהלה להצליח לשוחח לעומק, ולכבד את התפיסות השונות של האנשים מצד אחד, ומצד שני לראות את המציאות נכוחה…
זה שנים שאנחנו באבן דרך לוקחים צוותים, הנהלות ומנהלים, עוצרים את היומיום ומדמיינים איתם את העתיד הרצוי שלהם – את ה"צפון" שלהם, לאן הם רוצים ללכת?
אישית, אוהב לפרוס כנפיים ולהתנתק מהמציאות (רגע לפני שאני פוגש בה שוב), אני מאמין שזה אפילו היעוד העמוק שלי, לעזור לאנשים, צוותים וארגונים לפרוס כנפיים. בלילה אני לעיתים נרדם ובוחר לחלום איך אני עף בשמיים.
אבל פתאום, מכה בי כמו רעם ביום בהיר, כמה זה קל ליצור תמונת עתיד: על פניו פשוט מתנתקים מהמציאות, ויוצרים תמונה משותפת רצויה… אבל בעודי מסתכל לאחור עם הרבה הנהלות שהובלתי בתהליך שכזה – אני לא בטוח שתמיד ידענו לדייק את התמונה כך שהיא גם תהיה מספיק ישימה…כזו שהארגון/ האדם גם ידע להשיג אותה. לא מדובר רק ב"רוחק" או "גודל" היעד, אלא דווקא על ההבנה העמוקה יותר של המשמעויות.
אומנם שאלנו את השאלות הנכונות, ווידאנו שזה ראלי, אבל פתאום אני מבין מה היה חסר בתהליך הקודם… מה שהיה חסר הוא העבודה ב"דרום" (במודל הניווט הארגוני – ניוז) … המקום שבו באמצעות ההנהלה אתה עוצר ומתבונן לעומק ובאומץ, מה הדברים שימנעו מהם להגיע לאותה תמונת עתיד רצויה. גורמים חיצוניים וגורמים פנימיים – דפוסים מעכבים. כמובן שיש הרבה גורמים חיצוניים, אבל לצערנו (או לשמחתנו) יש גם הרבה גורמים פנימיים, עליהם יש לנו השפעה, הרבה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שלא מאפשרים לנו לפעול אחרת, שתוקעים אותנו בדפוסים הלא אדפטיביים שלנו…
בדיעבד, אני חושב שגם שגינו ב"גודל" היעד ולא תכננו לעומק אותו, אבל הרבה יותר חשוב – לא עסקנו לעומק בדפוסים של הארגון, בהבנה מה הוא יודע ויכול לעשות. ומה הוא לא יכול להכיל? לזהות את הדפוסים ש"תוקעים" את הארגון, לזהות את הפרדיגמה החוסמת שלו, ולזהות מה תהיה הפרדיגמה החליפית, איך ההנהלה תצליח להוקיע דפוסים לא אדפטיביים ולהשריש דפוסים שהם כן אדפטיביים?
פתאום כ"כ ברור לי כמה העיסוק העמוק הזה הרבה יותר חשוב מלעזור להם להגדיר יעדים רבעוניים לכל ציר אסטרטגי כזה או אחר.
החבורה שפגשתי הייתה אמיצה מאוד להסתכל למציאות בעיניים, לאפשר לעצמה לחלום רחוק ולפרוס כנפיים, אבל גם להיות מחוברת לקרקע ולזרוע זרעים, להבין מה הם עושים שתוקע אותם, וגם… כן, כן להוקיר לעומק (בעזרת כמה כוסות של יין טוב) איזה שינויים מטורפים הם הצליחו לעשות. זו חבורה שהצליחה "למרות" הדפוסים שלה לעשות מהפך חסר תקדים, שלא נעשה עד היום בתחומם… אין לי ספק שביחד, אם ישמרו אחד על השני בכיוון הנכון, הם ימשיכו להגשים חלומות!
