לפעמים אבן קטנה עושה גלים גדולים…
שלושה רגעים בזמן שמתחברים לסדנה אחת מיוחדת
אבן ראשונה- הפיתוח החדש שאנחנו עושים החזיר אותי 15 שנה אחורה. אני משתתף בסדנת בכירים לפיתוח אישי וכחלק ממנו יומיים ODT במדבר. תרגיל ראשון – בחירת הציוד האישי והקבוצתי למסע במדבר. מלא ציוד על המחצלת ואנחנו צריכים להחליט מה לוקחים איתנו על הגב, היתר נשאר… אני וחברי בוחרים לקחת תחילה את הציוד הסטנדרטי. אחרי שנגמר המקום אני רואה בזווית העין חבל ארוך ולצידו גלגלת ברזל כבדה, כזו שלא נכנסת לתיק שלי. אחרי רגע של התלבטות אני מחליט לקחת אותה בכל זאת, שלא יתפסו אותי לא מוכן… בתיק אין מקום ולכן אני קשור אותה מבחוץ. בימים אלו אני צועד עם הגלגלת הזו, מרגיש את הכובד שלה מצד אחד ואת התחושה שאני מוכן לכל תרחיש מצד שני. כמובן שאף אחד לא חשב לעשות בה שימוש. אבל מאז העיבוד ההוא, גלגלת הברזל הכבדה הולכת איתי ופוגשת איתי בכל תחומי החיים. איזה שיקוף מדהים שמהדהד כל כך הרבה זמן על הנטייה האישית להיות מוכן תמיד! לכל מצב ולכל תרחיש, כמה מחירים וכובד יש לכך ואיפה זה יתרון – רגע אחד חזק שמשפיע כל כך עמוק, כל כך הרבה זמן ומאפשר בחירה מודעת ביום יום.
אבן שנייה– לפני כשנה הנחתי סדנה שאני מאוד אוהב לפיתוח מנהיגות. הסדנה היא חלק מקורס המתקיים באווירת למידה טובה ומוגנת. הקבוצה כמו תמיד, סופר איכותית וכולם קודמו לתפקיד בכיר. אחרי היום הראשון אני מרגיש בבהירות שהחבורה המוצלחת הזו, שיש לה כל כך הרבה "קבלות" לאורך החיים, בלחץ אדיר לקראת התרגיל הבא. מדובר בתרגיל למידה חוויתי, כחלק מתהליך הלמידה, אבל החבורה הזו שהתרגלה שהכל נמדד בתוצאות, חששה מאוד לא להצליח ! כאן פגשתי בעוצמה את הביטוי היום יומי של מודל הערכה עצמית. עד כמה אנשים מוכשרים נפגעים מכך שרק התוצאות החיצוניות מגדירות אותם כבני אדם? כמה לחץ הם נושאים על גבם בכל משימה? כמה הם ביקורתיים כלפי עצמם כאשר נכשלים? המודעות לכך וההמשגת הרמות השונות של הערכה עצמית אפשרה לבחון מזווית שונה, כיצד אנחנו יכולים להגיע לביצועי על, בלי שהן מגדירות אותנו וכך מאפשרות לנו להביא לידי ביטוי את מלא הפוטנציאל שלנו לאורך זמן. זה היה שיעור גדול על הפער שיכול להיות בין הצלחה לבין התחושה הפנימית.
אבן שלישית – הסתיימה סדנה, אני מרגיש שלא הייתי במיטבי, יחד עם זאת המשתתפים באים אלי בחום לומר שהיה מצוין, המנהל שלהם מפרגן לי מאוד ואני מרגיש ממש טוב עם עצמי. על פי מדד החיבוק זו היתה סדנה מצוינת. היו לי גם סדנאות שבמד החיבוק הייתי נמוך אבל הרגשתי שעשיתי את המיטב, והבאתי לידי ביטוי מקסימום היכולות שלי. עם השנים הרגשתי שיש כאן מורכבות גדולה ומשפט אחד שפגשתי במקרה שלח אותי לחקירה עמוקה. "אדם שלם אינו מושפע לא משבח ולא מגנאי" איך אפשר שלא להיות מושפע מחיבוק גדול/פירגון או מכישלון וביקורת. האם זה מקדם או מעכב אותי ביכולת שלי להיות מנחה מעולה. היום אני מבין שככל שאני אבסס את הערכה העצמית שלי על מקורות פנימיים כך, לאורך זמן, אצליח להביא את מלוא היכולת שלי בנינוחות גדולה יותר. מצב זה יאפשר לי להתמקד בביצוע המושלם, אשר תלוי רק בי ולא בתוצאה המושלמת שתלויה בעוד הרבה גורמים. גילתי כמה המשפט הזה נכון בעקבותיו אני מקבל בצניעות את ההצלחות ובפרופורציה את הכישלון ובשניהם מתמקד כיצד למקסם את הביצועים שלי.
