כולנו מכירים את המשפט – היא /הוא לא ממצה את הפוטנציאל שלו…
כולנו גם מרגישים לפעמים שאם רק היינו עושים X או Y, או אם היינו פשוט מפסיקים לעשות Z… יכולנו הרבה יותר.
לכולנו יש את הדפוסים החיוביים שהביאו אותנו רחוק, אבל… יש לנו גם את הדפוסים המעכבים. את אותם דפוסים שבעצם מונעים מאיתנו לממש את הפוטנציאל, או יותר נכון, לחיות בעוצמה, להנות יותר, להשיג יותר, להיות שלמים יותר…
המודל המצורף מציג את 6 המעכבים המרכזיים למיצוי אישי. הרעיון הבסיסי במודל הזה הוא שהדפוסים האלו נועדו לשמור עלינו, ובמינונים הנכונים משרתים אותנו, אבל כשהמערכת יוצאת מאיזון זה הופך להיות חסם פנימי שמונע
Disclaimer- ברוב המקרים אנחנו מכירים את עצמנו, ויודעים להגיד מהו הדפוס (ובדר"כ השילוב של הדפוסים) שמעכב אותנו, הערך המוסף בעבודה עם המודל הוא לזהות איפה זה משפיע עלינו בנקודת הזמן הנוכחית, ואיך אפשר לאזן את ההשפעה של הדפוס ככה שנצליח לייצר תנועה במקומות שבהם אנחנו עוצרים את עצמנו. מאיתנו להעז ולקבל החלטות אמיצות
אז מה הP שמעניינים אתכם? מוזמנים לדלג בדיוק למקום הנכון עבורכם
pessimistic-
פסימיות או סקפטיות היא ביטוי של חשיבה ביקורתית- לחשוב מה יכול להשתבש? למה זה לא יצליח? זו מיומנות חשובה שעוזרת לעשות את החיבור לקרקע, ולפרש סיטואציות דרך משקפיים של סיכונים ואיומים, זה שלב חשוב בתהליך קבלת ההחלטות בכדי לבחור את שיטת הפעולה המתאימה ביותר.
חשוב לזכור, הסקפטיות והפסימיות מגנות עלינו. הן לא התפתחו סתאם, הן באות לשמור עלינו מאכזבה. הן לעיתים נצרבו בכשלונות ובמהלכים לא מוצלחים שלימדו אותנו ש"זה לא אפשרי", או ש"אין סיכוי ל…" וש"כבר ניסיתי, וזה לא עובד…" הפסימיות היא מגננון הגנה מאוד טוב.
מתי הפסימיות מפסיקה לשרת אותנו?
כשזה משתק ולא מניע לפעולה
במקום לאתר סיכונים ולתכנן בהתאם, פסימיות יכולה להפוך להימנעות – תחושת "אין טעם", שמובילה לפסיביות – דווקא במצבים שדורשים יוזמה.כשזה מדבק
במנהיגות, פסימיות עלולה להקרין על כל הצוות. גם אם היא מוצדקת, אם היא לא מתובלת באמונה – היא תפגע במוטיבציה וברוח הצוות.כשהיא מתחפשת ל"ריאליזם"
"אני לא פסימית, אני פשוט ריאלית" – לפעמים זו רק דרך להסיר את האחריות מלקבל החלטות אמיצות
איך מתמודדים?
מבקשים פרספקטיבה מבחוץ- מישהו שאתם סומכים על הדעה שלו ויכול לאזן אתכם
מחזירים את תחושת השליטה דרך פעולה קטנה- מה אפשר לעשות כדי לבדוק את ההנחה שלי?
Periodic-
חוסר יכולת להתמיד באופן תדיר בפעולות שמקדמות אתכם.
חלקנו ממש טובים בפרויקטים, בריכוז מאמץ ויצירת תנועה, אבל לעיתים כדי להצליח באמת נדרשת התמדה לאורך זמן, ועבודה בפיקים לא מספיקה. תוצאות אמיתיות ומשמעותיות לא קורות כשאנחנו פועלים בפיקים. כמו שתינוק צריך לאכול כל יום אחרת הוא לא יגדל, כך גם צריך לעשות מעקב מסודר על יישום המשימות, או חניכה קבועה, או כתיבה באופן רציף ועוד.
מתי זה לא משרת אותנו?
- כשאנחנו מזהים פעולה שרק אם נמשיך לעשות אותה באופן תדיר – היא תעשה את ההבדל.
- כשאנחנו נמנעים מלהתחיל תהליך מהפחד שלא נקפיד עליו כמו שצריך.
- כשאנחנו מתחילים הרבה פעמים ולא מצליחים לסגור.
איך להתמודד?
- תחילה להבין את המחיר שאנחנו משלמים על חוסר העקביות שלנו.
- לבנות שגרות, הרגלים, וטקסים שיעזרו לנו להתמיד.
- לבנות אקוסיסטם שיתמוך בנו, להתחבר לאנשים שיש להם את העוצמה הזו ולהמשיך להיעזר בהם.
- מודדים התקדמות ולא תוצאה- לא שואלים האם כבר הגעתי ליעד, אלא אם עשיתי את הצעד הקטן שלי היום.
Perfectionist -
חלקנו ממש משתמשים בתירוץ של ״זה לא מספיק טוב״, או ״אני לא יודעת מספיק עדיין״, או ״כשזה יהיה ברמה הנדרשת אני אפעל״ – אבל בפועל זה מסווה לפעולה. זה מנגנון ששומר עלינו מלקיחת הסיכון, מקבלת החלטות כשאין וודאות.
איך נזהה שזה הופך לגורם מעכב?
- כשאנחנו מוותרים על הזדמנויות כדי לא להיכנס למצבים לא נוחים או לא ודאיים.
- כשאנחנו סוחבים משימות הרבה מעבר למה שנדרש – על חשבון אנרגיה, זמן ומיקוד בדברים חשובים יותר.
- כשאנחנו משדרים למנהלים ולעובדים סביבנו ש"טעויות הן לא לגיטימיות" – ובכך מדכאים חדשנות ויוזמה.
- כשאנחנו נמנעים מלעשות מהלך שיקדם אותנו.
איך מתמודדים?
- מאמצים מיינדסט של –Progress is better than Perfect
מזהים שאנחנו נמנעים בשם המצוינות, ופשוט עושים צעד אחד קדימה, לא מושלם. אבל מתחילים את התנועה. מבינים ש״מי שלא טועה – הוא מי שלא עושה״ וש״טעות היא חלק מהתהליך להצלחה״.
- שמים את הדגש על התהליך ולא רק על התוצאה – איזה שגרות קיימנו שעזרו לנו להשתפר הפעם? ומה יעזור לנו בפעמים הבאות?
- מאפשרים לאנשים נוספים להיות חלק מהעשייה גם אם הם לא עושים את זה בדיוק כמוני
קובעים מראש "דדליין + Review" – קובעים תאריך סיום ואז בדיקה אם יש צורך לשפר, רק אם זה באמת משפיע על התוצאה.
Pretender Syndrom-
זה קורה גם לטובים ביותר, לא משנה כמה פעמים עמדנו בסיטואציה דומה, כשמגיע רגע האמת שוב עוברות המחשבות בראש- מה אם יעלו עליי? הצלחתי רק בגלל… (מזל ,טיימינג, אנשים טובים…) המנגנון הזה- תחושת המתחזה, לא שמורה רק לנשים או לגברים, רק לנכנסים לתפקיד חדש. החוויה שאני לא באמת מה שהבטחתי לא תמיד מדוברת, אבל היא מורגשת מכיסא המנכ״ל ועד העובד הראשון.
איפה זה מעכב- זה די ברור לא?
איך מתמודדים?
- שמים לב לדיבור הפנימי שלנו
- מפרידים בין תחושות לבין עובדות – עובדה שכבר הצלחתי לעשות את זה או משהו דומה לזה, בעבר.
- שואלים את עצמנו – מה הייתי מצפה מעובד שלי, או מהמנהל האידיאלי שנפגש עם סיטואציה שהוא ממש לא מכיר וכולם מצפים ממנו שיהיה מקצוען? בדרך כלל הציפייה היא להרגיש שזה בסדר שאתה לא יודע הכל ! (אחרת אתה תהיה מתחזה…) ולהודות שאתה לא יודע, ושאתה תלמד ותחזור עם תשובה…
Pleaser-
כולנו רוצים להרגיש אהובים ורצויים, והיכולת להתגמש היא מיומנות קריטית כדי להצליח לעבוד בצוות. כמה פעמים מצאתם את עצמכם פועלים בניגוד לרצון שלכם, או אפילו פועלים באופן שלדעתכם פשוט לא נכון, או משלמים מחיר אישי יקר – רק כדי לרצות, או לא להעליב, או לא לעורר קונפליקט?
מתי זה מעכב?
- כשנמנעים לשים גבולות גם במקומות שצריך
- כשאנחנו הופכים להיות צוואר בקבוק רק כדי לא לאכזב אחרים
- כשאנחנו ואו הסביבה שלנו משלמים מחיר כבד מידי, רק כדי להימנע מהקונפליקט.
איך מתמודדים?
- מבינים שהקונפליקט הוא לא תמיד דבר רע. לעיתים קונפליקט נדרש כדי ליצור צמיחה והתפתחות.
- אומרים לא! מסתכלים בעיניים למחיר שאנחנו והסביבה משלמים עבור הריצוי, מתחברים למה באמת היינו רוצים לעשות או באמת צריך עכשיו ו… לומדים להגיד לא.
Pride-
זו לא הגאווה הבריאה שנובעת מהישגים, אלא גאווה שמונעת מאיתנו ללמוד, להודות בטעויות או לבקש עזרה. זה המקום שבו האגו מנהל את התגובה שלנו לשינויים, ביקורת או חוסר ודאות.
כשאנחנו מרגישים שאנחנו יודעים איך לעשות משהו, אבל אנחנו פשוט לא מבצעים אותו… זה מוזר, אבל לדעת באמת משהו זה להצליח ליישם אותו. זו לא חוכמה לדעת איך לאכול בריא, רק פשוט לא ליישם את זה.
הגאווה היא חמקמקה כי היא לעיתים מתחבאת בצורות שונות של תירוצים ומונעת מאיתנו לבקש עזרה באמת, וליצור פריצות דרך.
מתי זה מעכב?
- כשיש צורך להיות הצודק.ת ביותר או זה ש"יודע.ת הכי טוב"
- כשיש לנו קושי להודות בטעות או לשנות כיוון
- הימנעות מבקשת עזרה – "אני צריך להסתדר לבד", או ״כי לא נעים״
- דחייה של משוב כי הוא נתפס כפגיעה במעמד
- שאיפה תמידית להיראות חזק/מושלם
איך מתמודדים?
- להיות מוכנים להראות פגיעות
- מבקשים משוב באופן תדיר
- לתרגל “סקרנות במקום וודאות” – במיוחד במצבים של חוסר הסכמה או קושי.
- לזכור שלאנשים הטובים ביותר יש תמיד מאמן שעוזר להם להשתפר. מתחברים לצניעות ולמוכנות ללמוד.
אם הגעתם עד לכאן כנראה שהזדהיתם עם חלק מהנקודות שעלו ב-6 הדפוסים, אנחנו ממליצים בחום לעבוד בגישה של שיפורים של 1%, ולבחור דבר אחד קטן, שעליו תוכלו להתאמן במהלך השבועיים הקרובים- איפה יש לכם הזדמנות להתנסות? איך תדעו שהצלחתם?
