"בשטח אי אפשר להיות עם איפור" אמרה אחת המשתתפות בסדנת ODT שהנחיתי, והוסיפה "גם אם הייתי שמה איפור הוא היה נמחק בשעה הראשונה". היא היטיבה לתאר ממקום מאד אינטואיטיבי את העצמה של סדנת שטח. נזכרתי בתיאור שלה היום אחרי כמעט אחד עשר חודשים שאנחנו בשגרה אחרת שמונעת מאתנו את המפגש האותנטי, שכל כך חשוב למערכות יחסים וכל כך חשוב בתהליכי למידה קבוצתיים.
אירועים מכוננים בחיינו קורים לרוב מחוץ לבית. כך לפחות זה נחרט בזיכרון שלנו. נסו להיזכר ברגע חשוב בחייכם, שהיווה צומת משמעותי. די מהר תמצאו את עצמכם על פסגת הר מושלגת, במדבר מול נוף אין סופי, בסיומה של ריצת מרתון, בשיאה של הרצאה שהעברתם מול קהל גדול ונלהב, בסיומו של פרויקט מורכב שניהלתם או עם בן/בת הזוג שלכם מול שקיעה רומנטית. ברור שיש צמתים משמעותיים, פחות אקזוטיים, שלעיתים כרוכים גם בסבל, כאב ועצב אבל גם הם ברוב המקרים התרחשו מחוץ ל"בית" שלנו, מחוץ ל"מבצר". חוויות משמעותיות נחקקות בזיכרוננו ובליבנו, כאשר הן מתרחשות במקום אחר, שונה, מחוץ לשגרה ומחוץ למקום ה"מוגן" שלנו, הפיזי, הרגשי והקוגניטיבי.
מתי מתרחש תהליך למידה? בדרך כלל הוא מתרחש כאשר יש תנועה. אולם, אנחנו כבני אדם, באופן טבעי, מנסים לשמר את הסטטוס קוו שלנו. במושגים אבולוציוניים אנחנו מנסים לשמר אנרגיה ולכן, התבנית ההתנהגותית שלנו, כעקרון, נמנעת מתנועה. התנועה הפיזית, כמו גם השכלית והנפשית, דורשת מאתנו מאמץ. נדרש גירוי משמעותי כדי שננוע ולכן אנו זקוקים למחולל תנועה, שיגרום לנו להתגבר על הדפוסים הטבעיים שלנו ולזוז. כמו בפיזיקה, אם אין הפרש פוטנציאליים אין זרימה, אם אין פער אין תנועה. למידה התנסותית, במהותה, מייצרת חוויה של פער שמניעה תהליך של התפתחות וכאשר אנחנו יוצאים ללמידה התנסותית בשטח, אנחנו מתחילים את התנועה שלנו בהגדרה, רק מעצם העובדה, שאנחנו עוזבים את המקום השגרתי והמוכר שלנו אל עבר ה"לא נודע". מוותרים על המקום הבטוח והידוע, על ההרגלים, על השגרה. אנחנו יוצאים אל מחוץ לחדר המאוקלם שלנו, יושבים על כיסא או מחצלת שאינם חלק מהריהוט היומיומי שלנו, אוכלים אוכל שאינו האוכל הרגיל שלנו, מוקפים בנוף שונה מזה הנשקף לנו מידי יום מחלון המשרד או הבית. אנחנו לוקחים חלק בפעילות שונה מהותית מהפעילות בה אנו עוסקים באופן רגיל ואנחנו לוקחים חלק בשיח אחר, שמתנהל תחת כללים שונים מאלו שאנו רגילים להם.
"טיפוס הרים זה לא רק ספורט, זה הרצון לאמוד את פערי הפרופורציות בחלל ובזמן כאחד. אדם שמטפס ניצב מול כוחות טבע שבהשוואה אליהם גודלו וזמן שהותו בעולם הם כמות זניחה…. שם למעלה אנחנו לא כלום והמאמצים שאנו משקיעים כדי ליצור לרגע את האשליה שאנחנו אדוני המקום… מותירים באדישותם את מרחבי הקרח והאבן העצומים… טיפוס הרים הוא שיעור מורכב בפילוסופיה… בתחושה שאופפת את מי שפילס דרכו אל הפסגה ומביט למרגלותיו… מצוי גם אושר שאין בו פגם, שאין בו רבב. תמיד חשבתי שבמרחבים הללו שהם למעשה חסרי אנושיות, אפשר לחוות את שיאם של הרגשות האנושיים…." ("העץ של בני טורג'ה" מאת פיליפ קלודל).
היציאה לטבע מעוררת אצל רובינו השראה ויש בה חוויה רגשית לא פחות מהחוויה הפיזית. שדה של פריחה, הר במדבר או נחל זורם הם חוויות הרמוניות של הטבע המתקיימות ללא כל קשר אלינו ואולי כמו שמציע פיליפ קלודל המצוטט כאן דווקא ההרמוניה הלא אנושית הזו מעוררת רגשות אנושיים ומשחררת את המנעולים הרציונאליים, שאנו משתמשים בהם כדי לנעול רגשות והתרגשויות כאלו.
זה כוחו של השטח ועצמתן של סדנאות ה ODT. החוויה, המתרחשת מחוץ לאזור הבטוח והמוכר, הערעור של הדפוסים וההרגלים שלנו, שמחולל תנועה פנימית וחיצונית וההשראה מעוררת הרגשות של נופי הטבע, מאפשרים התפתחות ולמידה משמעותיים שמשאירים את חותמם לטווח ארוך. המפגש בסביבה כזו עם העמיתים והחוויה האנושית המשותפת, מחברים את האנשים, מפתחים את הקשר והיחסים ומהווים הזדמנות לגבש שפה שתלווה את המשתתפים בהמשך דרכם ולאורך זמן.
אחרי תקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית בסביבה המקוונת, אני ממש מתגעגע לחזור לדבר האמתי. לפגוש אנשים פנים אל פנים, לחשיפה ללא מסיכות ולא מאחורי מסכים, להתחבר, להקשיב לקול אבל גם לשפת הגוף, "להזיז אנשים ממקומם" וגם לראות אותם זזים באמת מבחוץ ובעיקר מבפנים
מוזמנים להצטרף אלינו ולהתרשם ממגוון פעילויות
נכתב ע"י אמנון פורת, יועץ ארגוני ו- COO באבן דרך
